והלילה ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": שממית הבתים (Hemidactylus turcicus) - כמעט הזוחל היחיד החי יחד איתנו בבית. לא צריך לגור בכפר, לא צריך בית עם גינה - גם אם אתם גרים בקומה העשירית במרכז תל-אביב, יש סיכוי טוב שזכיתם לחלוק את מעונכם עם שממית בתים. ולא רק זה, אלא שהשממית היא אחד הזוחלים עם יחסי הציבור הטובים יותר בישראל. אנשים לא פוחדים ממנה ולא ממהרים להרוג אותה. היא אחת הלטאות שהכי קשה לטעות לנחש* ויש אף הקוראים לה "לטאת מזל". בכך היא מהווה שגרירה חשובה, לא רק של זוחלי ישראל, אלא של הטבע שלנו בכלל, שכן היא מרגילה אותנו למחשבה של חיי שלום לצד חיית בר.
_
מה למדתי מהציור היום: מעולם לא הבחנתי קודם בכך שטופריה של השממית מכוסים כמעט לחלוטין בקשקשים. או אולי הבחנתי בזה ופשוט הדחקתי, כי זה נראה כל-כך מוזר.
*- לא תאמינו מה אפשר לטעות לנחש אם הונחל בכם הפחד מנחשים.
***
חשבתם פעם על כמה שממיות מוזרות?
כלומר, הן נפוצות ולכן הן נראות לנו נורמליות, אבל בתור לטאות, השממיות הן מאוד לא רגילות.
ראשית, הן רובן פעילות לילה, בעוד רוב הלטאות (בהיותן תלויות בטמפרטורת הסביבה) מוגבלות לפעילות ביום.
שנית, הן מתקשרות בצלילים. שממיות הן לטאות קולניות מאוד, בעוד התקשורת בזוחלים היא בעיקר חזותית.
שלישית, לרובן אין עפעפיים. זה דווקא פחות מוזר, כי אובדן העפעפיים מופיע בעוד קשקשאים. אבל האופן בו הן מלקקות את העיניים הוא ממש מוזר.
רביעית, רבות מהן חיות ממש במנותק מהקרקע. יש לטאות רבות החיות על עצים וסלעים, אבל כמעט כולן צריכות לחזור ולהטיל את ביציהן בתוך הקרקע. במיני שממיות רבים הביצים לא נקברות, אלא מודבקות למשטחים דוגמת קירות ותקרות. וכמובן שבמינים החיים על משטחים אנכיים יש גם על האצבעות כריות הצמדה בעלות מבנה מורכב שאין כדוגמתו בין הזוחלים.
כיום השממיות נחשבות לא למשפחה אחת, אלא למספר משפחות קרובות (שתיים מיוצגות בישראל), המהוות ענף צדדי בסדרת הקשקשאים. מה שזה אומר, הוא שזאת קבוצה עתיקה מאוד ושכמעט כל הלטאות האחרות הן קרובות יותר לנחשים מאשר לשממיות. הן בהחלט התפתחו בכיוון ייחודי משלהן, שהפך אותן לקבוצה מאוד מצליחה. נפוצה מאוד, אבל בהחלט לא רגילה.

יער אוסישקין, כפר-סבא, 9.2020
***
הביטו בעיניים המכושפות של שממית הבתים (Hemidactylus turcicus) הזאת. היופי שלהן הוא פועל יוצא של התאמתן המעולה לראייה בתנאי אור מועט.
מחקר שנערך על מין שממית אחר (Tarentola chazaliae) הראה כי אישוניה יכולים להתרחב כך ששטחם גדל פי 150 (שלנו גדל פי 16). זה הופך את יכולת קליטת האור שלהן לטובה בהרבה משל האדם. גם הרגישות של רשתית השממית חושבה כגבוהה פי 350 מרגישותה של רשתית האדם.
עובדות אלה עוזרות להסביר את היכולת של הלטאות הללו לשמור על ראיית צבע גם תחת אור הירח, כאשר ליצורים פעילי יום כמונו נשארת ראיית שחור-לבן בלבד.
בנוסף לכל, נמצא שבשממיות פעילות לילה קיימת ראייה מולטיפוקלית, שכן חלקים שונים של הרשתית מרכזים אור באורכי גל שונים. דבר זה כנראה תורם גם הוא לראיית הצבע.
מוזר לחשוב על כמה העולם נראה שונה בעיניה של שממית, וכמה הדיכוטומיה של אור וחושך מהווה עבורה עניין שולי.
קיר הקדמומים (תודה למי שהגיעו לסיור), כפר-סבא, 12.2022
***
מבין כתריסר מיני השממיות המקומיות של ישראל, שממית הבתים (Hemidactylus turcicus) היא המצליחה ביותר - ולא רק בארץ. שממית קטנה זו הפכה למין פולש נפוץ ברחבי צפון אמריקה, מתעלת פנמה וצפונה. אבל כמה צפונה?
בעולם הישן היא מצויה בשני אזורי אקלים: ים-תיכוני (סביב הים התיכון) ומדברי חם (מקרן אפריקה עד ראג'אסטן). באמריקה השממית הפולשת לא היססה לאכלס אזורי אקלים אלה, אך נפוצה גם לאקלימים הטרופיים והסובטרופיים הגשומים של מרכז אמריקה, הקריבים ודרום ארצות-הברית. כל זה לא היה מאוד בלתי-צפוי, בייחוד כאשר בית-הגידול העיקרי - משכנות אדם - הוא די אחיד בכולם. אבל הזוחל הים-תיכוני הפולש, שהוכנס לעולם החדש לפני מאה שנה, לא מסתפק בכיבושים אלה. גבול תפוצתה של שממית הבתים הולך ומצפין, אל תוך אזור האקלים היבשתי, בעל החורפים הקרים.
מחקר שהתפרסם השנה בדק את מצבן והעדפותיהן של שממיות בתים השורצות בעיר קרבונדייל, בדרום אילינוי*, איפה שטמפרטורות החורף צונחות תדירות מתחת ל 20- ! החוקרים היו מופתעים למצוא אוכלוסיה בריאה של שממיות, שלא הראו הבדלים בגודל או בקצב הרבייה שלהן בהשוואה לאחיותיהן באקלימים החמים. הם גם לא הצליחו למצוא אצל השממיות הצפוניות העדפה מובהקת למיקומים חמים יותר בסביבתן. נראה שהשממיות היו פעילות בטמפרטורות נמוכות מהרגיל באזור מוצאן. הסיבולת שלהן לטווח טמפרטורות רחב (תכונה חשובה לזוחל לילי, שלא יכול להתחרדן) כנראה אפשרה לפולשות להסתגל לתנאים הנחשבים קיצוניים עבור שממיות. נראה לאן יגיעו תוך עשרים שנה. אולי נשמע את קרקוריהן המוכרים בטורונטו?
כפר-סבא, 9.2021
*האזור המכונה "מצרים הקטנה", למעריצי ניל גיימן.
***
בין הלטאות, שממיות הן אלופות האוטוטומיה - איבוד איברים יזום - ספציפית, הזנב. הן גם מגדלות זנב חדש, אם כי בעל מבנה פשוט מהזנב המקורי. בין המינים בארץ, שממית הבתים (Hemidactylus turcicus) היא בעלת נטייה גבוהה במיוחד לאוטוטומיה. יותר מחצי מהפרטים במין זה מסתובבים ללא הזנב המקורי. באמצע עמוד השדרה של הזנב ישנו רצף של חוליות החצויות לרוחבן. השממית יכולה לשבור את הזנב בכל-אחד מהפיצולים הללו - כלומר, השבר קורה באמצע החוליה, ולא בחיבור ביניהן. לרוב, הזנב נשבר איפה שתופסים אותן - מהלך "חסכוני", שמונע איבוד של חלק גדול מהדרוש.

כפר-סבא, 12.2022