קשה לטעות בזיהוי החוגלה. הן צורתה העגלגלה, שילוב צבעי השחור, הלבן והאדום, ואף צליל החריקה הרם שהיא משמיעה בעת מנוסה - כולם מספרים לנו על זהות העוף שלפנינו.

מדובר בעוף קרקעי, גדול יחסית, בעל רגליים וזנב קצרים. הזוויגים דומים במראה, אך לזכר דורבנות על רגליו.

החוגלה היא אחת משני נציגים של סדרת התרנגולאים במישור החוף. חוגלה בוגרת נבדלת בקלות מהשליו,הנציג השני של הסדרה. היא גדולה בהרבה וצבעיה בולטים. ניתן לבלבל בין שליו לבין אפרוחי חוגלה מתבגרים, בשלב בו הם עוד קטנים וחומים. אך גם אז קל להבדיל: האפרוחים יעדיפו לברוח בריצה, בעוד השליו לרוב יתגלה לנו רק כאשר ימריא לאוויר.

מיני הסוג חוגלה נפוצים לרוחבן של אסיה, אירופה וצפון אפריקה, בחורשים, ערבות ומדבריות. חוגלת הסלעים עצמה מצויה ברחבי המזרח התיכון ומרכז אסיה, ושוכנת במרבית אזורי ארץ ישראל. בעבר היו החוגלות בישראל מוגבלות לאזורים ההרריים, אך במהלך המאה ה-20 הרחיב מין זה את תפוצתו, כך שהיום ניתן לפגוש בו במגוון בתי-גידול במישור החוף: בבתה, גריגה, מטעים ועוד. בחולות קל לזהות את טביעת-הרגל שלה, בעלת האצבעות הארוכות, וללא אצבע אחורית.

בדומה לתרנגולאים אחרים, החוגלה ניזונה בעיקר מזרעים ופרוקי-רגליים. לעתים ניתן לפגוש בשטחים פתוחים בלהקות קטנות של חוגלות המלקטות מזון, בעודן מקרקרות זו-לזו בשקט. כשאנחנו מתקרבים לעופות אלה, הם לרוב יקפאו על מקומם או יברחו מאיתנו בריצה. על אף דוגמת הצבע הבולטת, חוגלה היושבת ללא ניע יכולה להיות מוסווה היטב, כך שנבחין בה רק אם נתקרב יותר מדי, והחוגלה תמריא ברעש.

עונת הרביה מתחילה באביב. הקן נבנה על האדמה, במקום חבוי: בעשב גבוה או מתחת לשיח. הביצים מנוקדות לשם הסוואה, בדומה לביצי שליו. מספרן בקן משתנה. קן אחד בו נתקלנו בבאר-יעקב הכיל 18 ביצים. האפרוחים בוקעים בסוף האביב. מיומם הראשון הם מלקטים מזון עם הוריהם. בטיולים בחודש מאי ניתן לעתים לפגוש בחוגלה בוגרת, המלווה במספר אפרוחים, שפלומתם החומה מסווה אותם על רקע העשב היבש.

​

בעבר ניצודו החוגלות בישראל באופן חוקי, אך כיום זהו מין מוגן ואין לפגוע בו.