במישור החוף ניתן לפגוש במינים רבים של חגבים. ביניהם מינים נפוצים ונדירים, מינים חובבי קרקע וחובבי צמחייה, מתמחים בחולות ומתמחים בגדות נחלים. הדרכן הוא אחד המינים השכיחים והכוללניים ביותר. חגב קטן זה הוא דר קרקע ומוסווה על-פניה בצבעי חום ואפור. הוא מצוי במספרים גדולים בשדות, אך גם חודר לעיר ומוצא לו בית בחצרות ומגרשים מוזנחים. ניתן לפגוש בו לאורך השנה, אך בקיץ נוכחותו מורגשת יותר מכל, כאשר פעילות החרקים האחרים מעטה.

לרוב קשה להבחין בו לפני שהבחין בנו. אז החגב קופץ לאוויר ועף כברת דרך קצרה. אז נגלות לנו כנפי התעופה האדומות העזות שלו, הנסתרות במצב מנוחה תחת כנפי החפייה החומות שלו. הבזק זה של צבע אדום משמש את הדרכן כדי להפתיע את טורפיו ולהעניק לו שבריר שנייה להימלט מהטורף המבולבל. ברגע סגירת הכנפיים, שוב קשה לראות את הדרכן.

הסוג דרכן מיוצג בישראל על-ידי שני מינים, והוא אינו החגב אדום-הכנפיים היחיד באזורנו, אך הוא בהחלט הנפוץ ביותר. חגב דומה ונפוץ, לו כנפי תעופה צהובות, הוא התלמן (Morphacris fasciata). 

​

מתוך קבוצת הפייסבוק:

​

הדרכן המגושם (Acrotylus insubricus) הוא חגב קטן ונפוץ, המצטיין בצבע אזהרה אדום בכנפי התעופה שלו.

אבל האם זהו באמת החגב שבתמונה?

העניין הוא בכך שבישראל קיים מין נוסף: Acrotylus patruelis, וההבחנה בין שניהם בשדה כמעט בלתי-אפשרית. אבל החגבים עצמם צריכים לדעת מי זה מי, נכון?

חמושה בהנחה הזאת, החוקרת הישראלית סיריל בלונדהיים פנתה בשנות ה-70 לחקור את השירים של זכרי שני המינים. היא גילתה, למרבה התסכול, שהשירים של פרטים שונים נבדלו מאוד, בעוד שלא ניכרו שום הבדלים בין שירי מין אחד למשנהו. יתרה על כך, היא גילתה כי שני המינים הכליאו ברצון בתנאי שבי. כיצד הכלאה כזאת נמנעת בתנאי שדה, נשאר לא ברור. ואם הכלאה כזאת מתרחשת, לא ברור כיצד שני המינים לא מתמזגים.

דבר מעניין שהתגלה במהלך אותו מחקר הוא שהדרכנים מתופפים בעזרת "ברכיהם" האחוריות. דרך תקשורת זו, המועברת בעיקר כתנודות במצע, משמשת את שני הזוויגים ואת כל קבוצות הגיל, זאת בשונה משירה, המבוצעת על-ידי זכרים בוגרים בלבד. נראה כי תיפוף כזה הוא התקשורת הקולית העיקרית בחגבים, והוא מבוצע על-ידי מגוון מינים, כולל מינים שנחשבו בעבר ל"חירשים אילמים".

אתר הפרדסנות, רחובות, 11.2021